ניתוח כמותי והשוואתי של החלטותיו של בית המשפט העליון בשנים 1995-2004 ביחס לעבר.
ד"ר מירון גרוס*
תקציר:
קבוצת חוקרים (פרופ. יורם שחר, פרופ. רון חריס וד"ר מירון גרוס) החלה בסוף שנות ה-90 לחקור אמפירית את החלטותיו של ביהמ"ש העליון בישראל ב-46 שנותיו הראשונות. המחקר הקיף כ- 40% מפסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל, שניתנו במותב של שלושה שופטים, ושפורסמו בשנים 1948-1994. משחלפו 10 שנים נוספות בפעילות של בית המשפט העליון, מאז תום מחקרנו הקודם, נוצר הצורך לבדוק האם חל שינוי בתהליכי ההחלטה של בית המשפט בשלל ההיבטים בהם נותחה פעילותו.
המחקר הנוכחי, שכלל דגימה של כל (100%) אוכלוסיית פסקי הדין שפורסמו, הניב תוצאות מעניינות לגבי ההיבטים השונים של פסקי הדין של ביהמ"ש בהשוואה לתקופות העבר. במוקדו של המאמר הנוכחי שני היבטים עיקריים:
א. בחינת ההתפתחויות בשיח ובמחלוקת בבית המשפט העליון כפי שניצפו בפסיקתו בעשור הנחקר בהשוואה לעבר
ב. בחינת השינויים בסיכויי העתירה של הפרט בביהמ"ש העליון , בעיקר בהשוואה לסיכויה של הרשות בבימ"ש זה.
א. באשר למחלוקת בין השופטים במותבים של בית המשפט העליון, שיעורה הנמוך בעשורים הקודמים ( כ- 5.8% מבין פסקי הדין המפוסמים) היה בין הממצאים המפתיעים במחקרנו הקודם. מיעוט המחלוקת נראה כבר אז כנוגד את הפלורליזם המתבקש בפעילותו של ביהמ"ש העליון והוראות החוק לגבי מנגנון קבלת ההחלטות במותב.
מתברר כי בשנים 1995-2004 (" העשור הנחקר" ) השיעור הממוצע של המחלוקת עומד על 11% , הגבוה באופן ניכר מערכו בעשורים הקודמים. אבל התמונה הדינמית מעניינת עוד יותר.שיעור המחלוקת בבית המשפט העליון עולה מייד עם תחילת העשור לערכים גבוהים יחסית של 18%-20% , אבל דועך לקראת שנת 2004 לערכים נמוכים של 4%-8% .
מצאים אלו מחייבים להרחיב את היריעה לדיון בשיח שבביהמ"ש מעבר לשאלת ההסכמה והמחלוקת הגלויה. חקירת האנטומיה של השיח והמחלוקת ,נעשית על ידי חקירת הקשר בין ההשתתפות של השופטים בפסקי הדין , שיעור ההובלה , נטייתם לחלוק על שותפיהם למותב, והמידה בה הם מצליחים לסחוף אותם להסכמה עם עמדתם.
ב. חלקו השני של מחקר זה עוסק בסיכוייו של עותר שעתירתו תתקבל בביהמ"ש, ובמיוחד בעתירות במישור של הפרט כנגד הרשות שיש בחקירתן אינדקציה למידת הליברליות ( תמיכה בפרט בריבו מול הרשות) בפסיקתו של ביהמ"ש.
מתברר כי סיכוייו של הפרט בעתירתו נגד הרשות לא השתנו בעשור זה אלא במעט לעומת קודמיו. עדיין החלוקה היא של 2/3 : 1/3 לערך ( לטובת הרשות) אשר יש התולים אותה ב " חזקת תקינות הרשות" . בהסתכלות כוללנית עלה שיעור ההיענות לפניות הפרט בעתירותיו כנגד רשות מ- 31.5% בעשורים הקודמים ל- 35% בעשור הנחקר. מעבר להסתכלות הכוללנית מנותח היבט זה בפילוג של ענפי המשפטת, וכן בהקשר של היענות לעותר מן המגזר הערבי וההיענות לנשים עותרות. לגבי שתי קבוצות אלו שונה שיעור הההעדפה של ביהמ"ש את הרשות על פני הפרט , מן הנתון באוכלוסיה כולה.
כמו כן נמצא כי פסקי דין בהם נעתר ביה"ש לפרט הם ארוכים יותר מאלו בהם " זכתה " הרשות , וממצאים דומים התקבלו לגבי מידת ההשקעה שבהנמקה. פסקי הדין בהם נפסק ,לטובת הפרט מכילים בממוצע יותר איזכורים. נראה אם כן כי כאשר ביהמ"ש העליון נעתר לפרט בריבו מול הרשות ( כאמור בתדירות נמוכה יותר) הוא נזקק לפסק דין ארוך יותר ומנומק יותר.
במסגרת זו התבקשה חקירה של נטייתם של השופטים להעדיף את הרשות על פני הפרט בעימותים המשפטיים שביניהם ונטיה זו נחקרה הן כאשר הם "מובילים" את פסק הדין והן בעת שהם מצרפים את הסכמתם. בהקשר זה נמצאה שונות גבוהה בין השופטים , החל משופטים שנטו להעדיפה של הרשות בשכיחות של כ-80% ועד לשופטים אשר העניקו לפרט ולרשות מעמד זהה (כמעט) בפסיקותיהם. בולטת בעניין זה השופטת דורנר שהעניקה דווקא לפרט "יתרון" (קטן) בשכיחות של 3% . ככלל בעשור זה, המצטיין בנוכחות רבה יותר של נשים שופטות, לנשים בבית המשפט העליון נטיה "ליברלית" , בהשוואה לעמיתיהן הגברים. בדירוג של "העדפת הרשות" מרביתן של השופטות נמצאות באותה מחצית שבפסיקותיה העדפת הרשות חלשה יותר ("ליברלית" יותר).
* ביה"ס לניהול וכלכלה, המכללה האקדמית של תל אביב –יפו והפקולטה לניהול , ביה"ס למוסמכים במינהל עסקים ע"ש לאון רקנאטי, אוניברסיטת תל-אביב המחקר מומן במלואו על ידי הקרן הפנימית למחקרים במכללה האקדמית של תל אביב יפו. המחבר מודה לקרן על תמיכתה. המחבר מודה למר אבי ישראל, עוזר המחקר, על עזרתו בעיבוד הנתונים, ולפרופ. יורם שחר על הערות חשובות.
